content
מטרת המחקר היא לכמת ולאפיין את תופעת עבודת היתר בישראל בשנים
האחרונות (2016-2010), תוך השוואה לשני העשורים שקדמו לשנים אלה. הממצאים מהעבודה מורים
כי שיעור העובדים (46 שעות בשבוע ויותר (שהם מפרנסים עיקריים במשק ביתם) עלה
בהדרגה מכ-37% מאוכלוסיית העובדים ב-1991 ועד ל-46% ממנה ב-2016. מבין העובדים
בעשור השלישי כפי שהוגדר (2016-2010) כ-28% עובדים 60 שעות ויותר ("עבודת יתר
פלוס").
שיעור העובדים בעבודת יתר משתנה בהתאם למאפיינים שונים. כך, נשים
עובדות הרבה פחות בעבודת יתר (בתשלום), ערבים ובייחוד עולים מתאפיינים בשיעורים
גבוהים של עבודת יתר, לצד המועסקים בענפי מכירות ושירותים, מסחר, בינוי וכן הסקטור
ציבורי. מהנתונים ניתן לשער כי עבודת יתר בסקטור הציבורי מאפיינת בעיקר עובדי
המחשוב וכן את המועסקים בזרועות הביטחון (צבא, משטרה ועוד) במגזר זה. על פי אומדן,
בשנים 2016-2010, העובדים בעבודת יתר היו חשופים לאי ציות של מעסיקיהם לחוק שכר
מינימום פי 1.4 יותר מעובדים אחרים.
בחינת הכדאיות הכספית לעבוד בעבודת יתר מראה כי השכר לשעה של עובדים
בעבודת יתר נמוך יותר מהשכר לשעה של עמיתיהם שאינם עובדים בעבודת יתר – הן בקרב
מקבלי השכר הגבוה והן בקרב מקבלי השכר הנמוך, ובנוסף לכך שכר זה ירד לאורך שלושת
העשורים הנחקרים. נמצא עוד, שעבודת היתר מהווה מנגנון לחילוץ מעוני עבור עובדים
המשתכרים שכר נמוך: סימולציה מראה שאלמלא היו המפרנסים העיקריים עובדים בעבודת
יתר, היה שיעור העוני בקרב משפחותיהם גבוה בכ-27% - ומגיע לכ-10% (לעומת כ-7%)
בממוצע בעשור השלישי. זאת ועוד, תוצאות הסימולציה מראות שאם בעשור הראשון 44%
נחלצו מעוני "בזכות" עבודת יתר, הרי בעשור השלישי שיעור זה ירד ל-27%
כאמור. המשמעות היא שלא רק תעסוקה, אלא אף תעסוקה בשעות רבות, מצליחה פחות לחלץ
מעוני מאשר בעבר.